אמוראים

אמוראים הם חכמי התורה שחיו בין השלמת המשנה להשלמת התלמוד. כתביהם מנתחים את המשנה, נשענים על דעות האסכולות התנאיות, ומהווים את רוב התלמוד. המילה "אמוראי" מקורה בארמית ומשמעותה "מפרש" התורה. המילה "אמורא" פירושה גם "מתרגם". זה היה השם שניתן למי שחוזר בקול רם ומסביר, בנוכחות תלמידים או קהל גדול, מתרגם מעברית לארמית, את דבריו של חכם שלימד שיעור או נשא נאום בעודו עומד לידו. החכמים עצמם, מתוך צניעות, בחרו והנהיגו את התואר "מתרגם".

ישנם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי נקרא כך משתי סיבות:

הוא נוצר בבבל.
הערך המספרי (גימטריה) של המילים "תלמוד בבלי" (תלמוד בבלי בעברית) הוא 524, התואם למספר הפרקים של המשניות שהתלמוד הבבלי מסביר.
התלמוד הבבלי נערך לבסוף על ידי אמוראים רבינה, רב אשי, מר בר רב אשי ותלמידיהם (500). התלמוד הירושלמי חובר ואורגן בעיקר על ידי רבי יוחנן בן נפחא (250-290).